הנשיאה ד' ביניש:
שתי העתירות שלפנינו תוקפות את התוואי המתוקן של גדר הביטחון סביב הישוב אלפי מנשה שבשומרון, אשר נקבע בצו תפיסה מס' 40/02/ת' (תיקון גבולות מס' 2) מיום 29.5.2006, צו שהוצא בעקבות החלטת ממשלת ישראל לתקן את תוואי הגדר באזור אלפי מנשה. העתירה האחת הוגשה מטעם המועצה המקומית אלפי מנשה. היא מבקשת כי תוואי הגדר יתוקן באופן שונה. העתירה השניה הוגשה מטעם מועצות הכפרים הפלסטינים הסמוכים לתוואי הגדר. עותרות אלה מלינות על הפגיעה שפוגעת הגדר בזכויותיהם ובמרקם חייהם. הן מבקשות כי תוואי הגדר יורחק מאדמותיהן ומבתיהן, לכיוון הקו הירוק. בתווך עומדים המפקד הצבאי וממשלת ישראל, אשר הם המשיבים לעתירות.
רקע והליכים
1. אלפי מנשה הוא יישוב ישראלי באזור השומרון, בו מתגוררים כ-5,650 תושבים. הוא שוכן במרחק של כארבעה קילומטרים ממזרח לקו הירוק. בשנת 2003 הוקמה, בהתאם להחלטת ממשלת ישראל (מיום 23.6.2002) ועל פי צווים של המפקד הצבאי, גדר הפרדה המקיפה את אלפי מנשה ואת כביש 55, המחבר את היישוב עם ישראל. בתוך מיתחם הגדר פנימה נכללו גם חמישה כפרים פלסטיניים (כ-1,200 תושבים). שניים מהכפרים - ערב א-רמאדין (כ-270 תושבים); וערב אבו-פארדה (כ-120 תושבים) - מצויים ממערב לאלפי מנשה, בקרבת כביש 55. הכפר ואדי א-ראשה (כ-120 תושבים) מצוי מדרום-מערב לאלפי מנשה. שני כפרים נוספים - מעארת א-דבה (כ-250 תושבים) וח'ירבת ראס א-טירה (כ-420 תושבים) מצויים מדרום לאלפי מנשה. גדר ההפרדה ניתקה את חמשת הכפרים משאר חלקי האיזור. נוצרה מעין מובלעת של אלפי מנשה ושל הכפרים, המחוברת ברצף טריטוריאלי לישראל. גודלה כ-11,000 דונם. היא מהווה חלק ממרחב התפר. חל בה "משטר היתרים" המקשה על שגרת חייהם של התושבים הפלסטינים המתגוררים בה. המעבר ממנה לישראל נעשה באמצעות כביש 55. כביש זה עובר דרומית לקלקיליה, לאורך הגדר המקיפה את קלקיליה מדרום. הכביש משמש בעיקרו של דבר את הישראלים הבאים לאלפי מנשה ויוצאים אותה ואת הפלסטינים שיש להם היתר כניסה לישראל או הנעים בתוך תחומי המובלעת. החיבור המרכזי של המובלעת לאיזור נעשה באמצעות "מעבר 109" (מעבר אליהו), הממוקם בצדה הצפוני של הגדר, על כביש 55, בקרבת פתח הגישה לעיר קלקיליה. מעבר 109 מאפשר לתושבי המובלעת לעבור דרכו ברגל וברכב, בכפוף לבדיקה, לשטחי האיזור ולעיר קלקיליה בכל שעות היממה. מתחת לכביש 55 נפתח מעבר תת-קרקעי, המחבר בין קלקיליה לעיירה חבלה, בו יכולים הפלסטינים לעבור בצורה חופשית.
2. בשנת 2004 הגישו תושבי הכפרים שבמובלעת, יחד עם האגודה לזכויות האזרח בישראל, עתירה נגד הגדר במרחב אלפי מנשה (בג"ץ 7957/04). נטען בה כי המפקד הצבאי אינו מוסמך להורות על הקמת גדר. טענה זו סמכה עצמה, בין היתר, על חוות-הדעת המייעצת של בית-הדין הבין-לאומי בהאג (
Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory, Advisory Opinion (International Court of Justice, July 9, 2004), 43 ILM 1009 (2004)). כן נטען בעתירה שהגדר אינה מידתית ומפלה את התושבים הפלסטינים. העתירה נדונה בפני הרכב מורחב של שופטים. ההרכב המורחב דן בשאלה העקרונית בדבר השפעתה של חוות-הדעת של בית-הדין הבין-לאומי בהאג על גישתו של בית-המשפט העליון לשאלת חוקיות גדר ההפרדה על-פי המשפט הבין-לאומי כפי שנקבעה בפרשת בית סוריק (בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח (5) 807 (2004)). כן בחן בית המשפט באופן פרטני את חוקיותו של תוואי הגדר סביב מובלעת אלפי מנשה. בשאלה העקרונית פסק בית המשפט, מפי הנשיא ברק, כי:
"מסקנתו של בית-הדין, המבוססת על תשתית עובדתית שונה מזו שהונחה בפנינו, אינה מהווה מעשה-בית-דין ואינה מחייבת את בית-המשפט העליון של ישראל לקבוע כי כל קטעי הגדר כולם נוגדים את המשפט הבין-לאומי. בית-המשפט בישראל ימשיך לבחון כל קטע מקטעי תוואי הגדר, כפי שיובאו להכרעתו ועל-פי מודל הדיון שלפיו הוא נוהג; הוא ישאל עצמו לגבי כל קטע וקטע אם נמצא בו איזון מידתי בין הצורך הביטחוני-צבאי לבין זכויות האוכלוסיה המקומית" (בג"ץ 7957/04 מראעבה נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם, 15.9.2005), פסקה 74).
3. באותה פרשה בחן בית המשפט את חוקיות תוואי הגדר במובלעת אלפי מנשה. נבחנה השאלה האם הגדר הוקמה בסמכות והאם פגיעתה בתושבים המקומיים היא מידתית. בית המשפט שוכנע כי המפקד הצבאי היה מוסמך להורות על הקמת הגדר סביב אלפי מנשה, שכן הטעמים העומדים ביסוד הקמתה הם טעמים ביטחוניים. אשר לשאלה האם הפגיעה של תוואי הגדר בחיי התושבים הפלסטינים בכפרי המובלעת היא מידתית, מצא בית המשפט כי תוואי הגדר שינה את מציאות החיים של תושבי הכפרים שנותרו מצידה "הישראלי" של הגדר. הוא פגע קשות בכל מרקם חייהם. הוא ניתק את תושבי הכפרים ממכלול השירותים האזרחיים, כגון חינוך, רפואה ותעסוקה. על רקע זה העלה בית המשפט את השאלה "מדוע אין להשיג את המטרות הביטחוניות המונחות ביסוד גדר ההפרדה על ידי שינוי בתוואי הגדר באופן שהתוואי החדש יקיף את אלפי מנשה, אך ישאיר את חמשת הכפרים של המובלעת מחוץ לגדר" (פסקה 113 לפסק הדין). בהקשר זה ציין הנשיא ברק:
"תוואי זה ייצור קשר טבעי בין כפרי המובלעת לבין קלקיליה וחבלה. הוא ייצור קשר אל מכלול השירותים האזרחיים שניתנו לתושבים לפני הקמת הגדר. מרבית הפגיעות בתושבי הכפרים יוסרו. אכן, חיי התושבים בתוואי הקיים קשים הם. המובלעת יוצרת טבעת חנק סביב הכפרים. היא פוגעת קשות בכל מרקם החיים. השינוי בתוואי, אשר יוציא את הכפרים מחוץ למובלעת, יפחית במידה רבה את הפגיעה בתושבים המקומיים. אם אין אפשרות להוציא את כל חמשת הכפרים שבמובלעות מחוץ לגדר, האם ישנה אפשרות שלפיה מרביתם יוצאו ממנה?" (שם, שם).
בהמשך עמד הנשיא ברק על התהיות שמעורר תוואי הגדר סביב מובלעת אלפי מנשה. וכך כתב:
"אכן, מתוך התשתית העובדתית, כפי שהוצגה לנו, התוואי הקיים של גדר ההפרדה מעורר תהיות. נפתח בחלק הדרום-מערבי של המובלעת. לא שוכנענו כלל כי קיים טעם ביטחוני-צבאי מכריע לקבוע את תוואי הגדר במקום שבו הוא עובר עתה. מדוע לא ניתן לשנות התוואי באופן ששלושת הכפרים המצויים בחלק זה (ואדי א-ראשה, מעארת א-דבה וח'רבת ראס א-טירה) או מרביתם יוצאו מחוץ לגדר? אמנם, קיימת תכנית, שמצויה בשלב ההפקדה, להרחיב את התפתחותה של אלפי מנשה לעבר החלק הדרום-מערבי של המובלעת, אך כפי שמר תירזה, שהציג לנו את מפת המובלעת, ציין בפנינו, אין זה שיקול שיש להתחשב בו. נפנה עתה לחלק הצפוני והצפון-מערבי של המובלעת. מדוע לא יוצאו הכפרים ערב א-רמאדין וערב אבו-פארדה מחוץ לגדר? שיקול מרכזי בעניין זה יכול להיות הצורך להגן על כביש 55 המחבר את אלפי מנשה עם ישראל. בעניין זה ציין בפנינו מר תירזה כי מיקומו של כביש 55 הוא בעייתי מבחינה ביטחונית. ישראלים נפגעו בו מירי מכיוון קלקיליה. מהחומר שלפנינו למדנו כי על-פי תכנית מקורית, היה צריך להתבטל הקטע בכביש 55 המחבר את אלפי מנשה עם ישראל. תחתיו היה צריך להיסלל כביש חדש, אשר מחבר את אלפי מנשה עם ישראל דרום-מערבית למובלעת, ליד היישוב מתן שבתוך הקו הירוק. לטענת העותרים - טענה שיש לה סימוכין בחומר שהוגש לנו מטעמם - תכנית זו לא התקבלה בשל התנגדותו של היישוב מתן, שסבר כי הדבר יפגע באיכות חייו. מר תירזה ציין בפנינו כי על הכביש המחבר את אלפי מנשה עם ישראל (הוא כביש 55) יש להשקיף כעל כביש זמני. במצב דברים זה לא שוכנענו כלל כי חיוני הוא, מטעמים ביטחוניים-צבאיים, לשמור על התוואי הצפון-מערבי של המובלעת. אם אמנם תוואי זה ישונה, תהא לכך השלכה נוספת בכך שיהא ניתן לבטל את שתי הגדרות המפרידות בין קלקיליה לחבלה ולשוב ולחברן לגוש אורבני גדול כפי שהיה בעבר, ולא להסתפק אך במעבר התת-קרקעי החדש המחבר ביניהן." (שם, שם).
דברים אלה הובילו למסקנה הבאה:
"הנה-כי-כן, לא שוכנענו כלל ועיקר כי מבחן המשנה
השני של המידתיות מתקיים בתוואי הגדר היוצר את מובלעת אלפי מנשה. נראה לנו כי לא הושקע המאמץ הנדרש, ולא נבחן לפרטיו תוואי חלופי שיוכל להבטיח את הביטחון, ושפגיעתו בתושבי הכפרים קטנה יותר. על המשיבים לשוב ולשקול את התוואי הקיים מחדש. עליהם לבחון האפשרות של הוצאת כפרי המובלעת, כולם או מקצתם, מחוץ לצד ה"ישראלי" של הגדר. כמובן, שינוי זה לא ניתן לעשותו בן יום, שכן הדבר מחייב הריסת הגדר הקיימת (בחלק הצפוני, הצפון-מערבי ובחלק הדרום מערבי), בניית גדר חדשה, וכל זאת תוך ביטולו של כביש 55 המחבר בין אלפי מנשה לבין ישראל, ובניית כביש חדש דרומית לאלפי מנשה. על המשיבים לבחון אפוא עריכת לוח זמנים ושלבי משנה שונים שיהא בהם כדי להבטיח, בתוך זמן סביר, את שינויו של התוואי" (פסקה 114 לפסק הדין).
לאור האמור עשה בית המשפט צו מוחלט שהורה למשיבים לשקול מחדש, בתוך זמן סביר, את החלופות השונות של תוואי גדר ההפרדה באלפי מנשה תוך שעליהם לבחון חלופות ביטחוניות הפוגעות פחות בחיי התושבים של כפרי המובלעת. נפסק כי בהקשר זה יש לבחון את החלופה שלפיה המובלעת תכלול את אלפי מנשה בלבד וכביש מחבר לישראל תוך העתקת הכביש הקיים המחבר בין אלפי מנשה לבין ישראל למקום אחר בדרום המובלעת.
4. בעקבות פסק הדין בבג"ץ 7957/04 ביצעה מערכת הביטחון עבודת מטה לבחינת האפשרות לתקן את תוואי הגדר באיזור אלפי מנשה, באופן שיאזן בצורה טובה יותר בין הצורך הביטחוני לבין האינטרסים של התושבים הפלסטינים והאינטרסים של התושבים הישראליים. במסגרת עבודת המטה, קטע הגדר שמדרום לאלפי מנשה תוכנן מחדש. בבסיס התכנון עמד הרצון להוציא מן המובלעת את הכפרים שמדרום לאלפי מנשה, אך זאת תוך שמירה על מרחב התרעה של מספר מאות מטרים בין הגדר לבין אלפי מנשה ובשים לב לצורך לתת הגנה גם לשכונת "גני טל" שבדרום אלפי מנשה. המדובר בשכונה חדשה בה ניתן להקים 1414 יחידות דיור. השכונה מצויה בהליכי בניה מתקדמים בהתאם לתכנית המתאר התקפה 115/8.
במסגרת עבודת המטה נבחנו שלוש חלופות לשינויי התוואי. חלופה ראשונה - המכונה
חלופה א' - הינה שינוי בקטע הדרום-מערבי של הגדר. לפי חלופה א' יועתק קטע הגדר העובר מדרום לכפרים ראס א-טירה, א-דבעה וואדי א-ראשה צפונה ויעבור סמוך יותר לאלפי מנשה, כך ששלושת הכפרים יוצאו מן המובלעת. אורכו של הקטע החדש כ-3.5 ק"מ והוא יבוא במקומו של קטע באורך של כ- 5.05 ק"מ בדרום המובלעת, שיפורק לאחר הקמת התוואי החדש. שטח מרחב התפר יוקטן בכ-1,887 דונמים. הגישה מישראל לאלפי מנשה תיוותר באמצעות כביש 55.
חלופה שניה שנבחנה, המכונה
חלופה א-1, עניינה שינוי בתוואי הגדר בקטע הדרום-מערבי ובקטע המערבי של המובלעת. לפי חלופה זו, בנוסף לתיקון התוואי סביב הכפרים ראס א-טירה, א-דבעה וודאי א-ראשה, יועתק צפונה גם התוואי העובר בקרבת הכפרים ערב א-רמאדין וערב אבו-פרדה (הקרובים לכביש 55). התוואי המתוקן יעבור סמוך לכביש 55, מצפון לכפרים, כך שגם הם יוצאו מן המובלעת ויימצאו ברצף טריטוריאלי עם העיירה חבלה. לפי חלופה א-1 יוקם קטע גדר באורך 6.75 ק"מ במקום קטע באורך של כ-6.35 ק"מ בדרום המובלעת ובמערבה. שטח מרחב התפר לפי חלופה א-1 יקטן בכ-2,836 דונם.
חלופה שלישית שנבחנה - המכונה
חלופה ב' - עניינה שינוי בתוואי הגדר בקטע הדרום-מערבי ובקטע המערבי של המובלעת. לפי חלופה ב' ייסגר החיבור של המובלעת לישראל בצידה המערבי (כביש 55) ותחתיו יבוא חיבור לישראל בצידה הדרומי של המובלעת, סמוך לישובים מתן ונירית. מתחת לכביש החדש יוקם מעבר תת-קרקעי שיחבר בין הכפרים הנמצאים דרומית לאלפי מנשה לכפרים ראס עטיה וחבלה. לפי
חלופה ב' יוצאו משטח המובלעת כל חמשת הכפרים. אורכו של קטע הגדר החדש יהיה 7.85 ק"מ, שיחליף קטעים באורך של כ-11.63 ק"מ. שטח מרחב התפר יקטן בכ-3,619 דונם.
5. בתום עבודת המטה ובחינת החלופות החליטה ממשלת ישראל (ביום 30.4.2006) לתקן את תוואי הגדר בהתאם ל
חלופה א'. בעקבות החלטת הממשלה הוציא (ביום 29.5.2006) מפקד כוחות צה"ל באיזור את הצו המתקן, התופס את המקרקעין הנדרשים לצורך מימוש חלופה א'. כנגד הצו המתקן הוגשו שלוש השגות: אחת מטעם התושבים הפלסטינים במובלעת, שניה מטעם מועצת הכפר ראס עטיה המצוי מערבית למובלעת, ושלישית מטעם המועצה המקומית אלפי מנשה. שלוש ההשגות נדחו (ביום 22.11.2006). מכאן העתירות שלפנינו.
העתירות וטענות הצדדים